דברים שאמרתי ב"30" לדודי (מצד אימי) ישראל (דודו) פסטרנק בבית הכנסת בשכונת "רמות" בירושלים.
שלום, שמי בעז ישק.
ישראל היה אח לאימי עדה ז"ל.
את זה אני מספר לכם, כדי שתדעו שלישראל, אחי רמי ואנוכי קוראים "דודו" מינקות, וכך כנראה אקרא לו גם הערב.
מספרים על זן מסטר ידוע, שהגיע לערוב ימיו.
כשחש עפ"י הסיפור שימיו ספורים, ביקש לקרוא לכל תלמידיו הקרובים, כדי לבחור מבינהם את ממשיכו.
את בחירת ממשיך דרכו ביקש לעשות ע"י תשובה קצרה, משפט אחד, לשאלה אחת.
השאלה ששאל מורה הזן היתה - "מה הבנת עד היום ?".
את הסיפור שמעתי לפני שנה, ועכשיו לפני הדברים שנתבקשתי להכין, שבתיי אליו שוב.
את תשובת התלמידים, אני עדיין לא מבין באופן מלא, בכל"ז זן…, אבל השאלה " מה הבנתי עד היום" היכתה בי אז.
האמת שכבן למשפחת פסטרנק, חבשתי לא מעט ספסלי לימוד. אם הייתי שומר את התעודות או הקבלות, כנראה היו לי רבות כאלה, אבל לשאלה "מה הבנתי עד עכשיו" לא היתה לי תשובה ברורה.
בשלוש השנים האחרונות אני עוסק בתהליך של "חקר העצמי", הבנת העצמי והבנת האדם, והתשובה שהגעתי לאחר חשיבה עמוקה לפני שנה היתה, שהתשובה שלי, לשאלה - "מה הבנתי בחיי", המשפט האחד והיחיד הזה הינו - שכולנו טובים מיסודנו, כולנו בעולם רוצים לתת ולקבל אהבה - יצר האדם טוב מנעוריו.
זו ההבנה שלי במשפט אחד. אולי לרבים היא תהיה טבעית, לאחרים מוזרה. לי היא חידשה והפליאה.
למרות שנסכים אולי שרב האנשים טובים, הרי לרובנו יש אנשים שגרמו לנו "רע", גרמו לנו לפגיעה, נראים לנו מרושעים, שלא לדבר על אויבנו שבעולם.
אבל במקום פנימי, עמוק, אני מבין שאכן כולנו רוצים לתת ולקבל אהבה. ככה באנו לעולם, ולשם אנחנו שואפים להגיע.
כשאורית, בת דודי, ביקשה ממני לדבר היום במלאת ה -30 לדודו, עליו,חזרתי ובחנתי את השאלה מה הבנתי.
נוספו לי מספר הבנות, שאחת מהן נראית לי חשובה במיוחד.
שוב לחלק אולי הבנה הזו תהיה ברורה, לאחרים מעורפלת או לא מובנת. בכל מקרה זוהי הבנה בת אלפי שנים על טיב האדם.
התובנה הינה, שאנחנו, רובנו, רק לעיתים נדירות בחיינו נמצאים "בכאן ועכשיו".
המקום האמיתי, שבו אנחנו חיים הוא הרגע הזה. הנוכחות שלנו כאן ועכשיו.
למרבה הצער, רובנו, רוב הזמן, נמצאים במחשבות על העבר ועל העתיד, על מה שהיה ומה שיהיה, מה שקרה ומה שצריך לעשות. חלק גדול הינו אשליות, הפחדים שמנהלים אותנו, תעתועי התודעה.
ברגע הנוכחי, שבד"כ הינו נפלא וטוב, בו הכל בסדר, בנשימה הנוכחית, בזה שלצידנו, בשמיים הכחולים או האפורים, בגוף הבריא, או בריא ברובו, בכל אלה, אנחנו נמצאים לעיתים רחוקות מאד.
בוקר, בוקר, אני רוכב על אופני לעבודה,כולל בשבילים ודרכי עפר, ושוב מגלה בהגיעי לעבודה, ששוב, רוב הזמן הייתי במחשבות חוזרות ונשנות, דאגות דימיוניות ופחדים במקום להיות בהודיה על הכיף הגדול, על הבריאות, במקום להיות בשמחה, להתפעל מיפי הטבע ולהתבונן באמת במה שקורה ומשתנה מסביבי.
המטרה של חיינו, או לפחות החיים הטובים, "השלמים", הינם חיים של כאן ועשיו, של לתת ולקבל אהבה. של להיות ברגע הנוכחי.
כשנמצאים ברגע הנוכחי, בחיבור הפנימי למי שאנחנו באמת, יכולה להיות שלווה גדולה, שקט, ביטחון, רוגע, והרבה קבלה ונתינה. אהבה, עזרה, שיתוף, תמיכה.
ולמה אני מספר לכם את כל זה ?
כי זה היה דודי - דודו, ישראל.
תמיד מאיר פנים, תמיד רגוע ושליו, נותן אהבה וחיבוק, ומילה טובה. רואה את הטוב בכל אדם, ומושיט עזרה.
נהנה מכל מה שעשה, עובד ב 4 עבודות עד הדקה האחרונה. אוהב ואהוב. חי את הרגע הנוכחי, כמו אף אדם אחר שפגשתי עד היום בחיי.
נפגשתי עם דודו מספר פעמים במהלך שנת מחלתו. בפעם האחרונה שבועיים לפני שנסענו לחופשה קצרה בחו"ל, 3 שבועות לפני מותו.
באמצע הביקור האחרון, נועה התקשרה לדודו, וכששמעה שאורית (רעייתי) ואנוכי שם, ביקשה לדבר איתי.
איך אבא ? נועה שאלה.
ואני עניתי - כרגיל אבא שלך מעודד ומחזק אותי, מהווה השראה!
נועה שאלה בתימהון - ראית אותו ?.
ואכן, דודו כבר לא "נראה משהו", האיש התמיר והגבוה, עם האנרגיה והחיוך, כבר היה כפוף משהו, מאד רזה, חלוש. אבל עדיין היה ניתן לראות בו את אותו איש שמח ומלא אהבה.
המבחן הגדול של חיינו, הפחד הגדול, הינו פחד המוות.
כמו שאייל בן דודי אמר לי לפני 20+ שנה, והדברים עדיין מהדהדים בתוכי - "העובדה הכי ברורה בחיינו זו עובדת מותנו, וזהו גם הדבר שאנחנו הכי מתכחשים לו".
פחד המוות הינו הסיבה למרבית הפחדים שלנו, תעתועי התודעה עליהם דיברתי קודם.
אם ביום יום, קשה לנו להיות בכאן ועכשיו, בשלווה ובטוב, כשאנחנו בבריאות טובה והכל נפלא, הרי במחלה, אל מול המוות האורב, מי אנחנו שנתמודד, שנסתכל לסופנו, לזמניותינו בקבלה והשלמה …
וכאן נתן לי דודו את המתנה הגדולה מכולם. להיות גם ברגעים הקשים, בכאן ועכשיו, באופטימיות ובשמחה. להיות גם כאן בנתינה ובשלווה, להודות, להוקיר ולנצל כל רגע של החיים, שניתן במתנה, עד הדקה האחרונה.
לראות את דודו, מסתכל על הקץ, בשלווה, מתמודד שנה עם הקשיים ללא מילת תלונה, בעצם, עם מילות תודה והודיה !. נפרד מחייו ואוהביו. סקרן ושמח בכל דקה, רוצה ללמוד דברים חדשים בכל שנייה.
כשראיתי את דודו אז, הבנתי שזוהי המתנה הגדולה שנתן לחיי כל מוקיריו ויודעיו.
זו לא רק העזרה הגדולה, הנתינה , האהבה, מרגשת ככל שתהיה. זו המתנה של לראות כיצד לחיות את החיים במלואם. בשקט בבטחה, בשלווה, באהבה, בכאן ועכשיו, בהרבה אמונה.
אין מתנה גדולה מזו להכניס לחיינו, ולוואי שנדע להעביר אותה הלאה לחברינו, קרובינו, ילדינו, מכירינו. זוהי המתנה הגדולה להכניס לחיי כולנו, אמן ואמן.
בעז